הדרכים לעידוד העיסוק בפעילות גופנית

במסגרת התהליך השיקומי אחת המטרות היא לשאוף שהמתאמן יראה היענות ושיתוף פעולה. ההגעה אלינו אין ספק, מהווה צעד משמעותי שהוא עושה לקידום בריאותו אולם, לא תמיד הוא באמת נוכח לא באמת מאמין בתהליך, ויותר מכך הציפיה שלו היא שהמאמן "יתקן אותו".

כדי לראות באמת שיפור וקידום, אדם שזקוק לשיקום  צריך להוביל את תוכנית ההבראה ולא רק להיות מובל. מטרתנו כמאמני שיקום הוא לזהות מתאמן "פסיבי" ולגרום לו להיות יותר אקטיבי בתהליך.

  מהו מתאמן פסיבי ?

מתאמן פסיבי הוא אדם שאינו לוקח חלק פעיל בתהליך הטיפולי. הוא עשוי להיות פסיבי מסיבות שונות. לדוגמא, חוסר ביטחון, חרדות, בעיית חוסן, תחושת מסוגלות נמוכה או התנהגות תלותית. כל אלה מהווים קושי ומונעים ממנו לקבל החלטות. מתאמן חרדתי ובעל תחושת מסוגלות נמוכה שחווה הרבה כישלונות, שאינו מאמין ביכולת גופו, פוחד שוב לקבל החלטה שבגינה יכשל שוב. כישלון נוסף אומר תסכול נוסף, העדר תקוה, דכאון וכל אלה עלולים להוביל לתחושת אין מוצא.

 הרבה מתאמנים יראו קושי ליזום- ליזום התחלת שיחה, להביע רצונות, או לקחת אחריות על התהליך. בנוסף נראה גם קושי בהבעת רגשות, מחשבות או חוויות בצורה ברורה. מתאמנים פסיביים עשויים גם להתנגד לשינויים או לאתגרים חדשים ומעדיפים להישאר במצב הקיים.

מה הן הגישות הטיפוליות המיועדות למתאמן פסיבי?

1.    גישה תומכת ואמפתית:

ראשית המאמן צריך ליצור סביבה בטוחה ותומכת שבה המתאמן ירגיש נח לחלוק את רגשותיו ומחשבותיו. בניית יחסים עם מתאמן הוא מעין ריקוד בו המאמן צריך להבין את התיסכול של המתאמן להבין יחד עימו מה המטרה של התהליך שבגינה הוא הגיע. ברגע שערך המטרה יהיה יותר גדול מעוצמת התסכול נראה את המתאמן נע מ "מוד" פסיבי לאקטיבי, תהיה לו מוטיבציה לנסות, תהיה לו מוטיבציה לשינוי מצבו הנוכחי.

הפגישה הראשונה תהיה אישית ומוקדשת למתאמן בה בעיקר נקשיב, נשקף מה ששמענו בלי שיפוטיות. לא נשמיע לא נחנך, לא נעמיד אותו על טעותו, לא נזלזל בתחושותיו.  לאורך כל הפגישות האחרות נקפיד לעודד כשנשמע מילים בהם יש רצון לשינוי. לא נבקר, נתמוך  בכל צעד הכי קטן שהשיג מתוך מטרה להעצימו. לא נחפש איפה הוא חלש, כך אנו מאדירים את עצמנו וגורמים לו לפחד, ואולי גם לפתח תלות מאוחר יותר. נחפש כל הזמן את החוזקות נחפש מה הוא יכול, ניתן כמה שיותר חוויות של הצלחה.

מתאמן צריך להרגיש שאנו יחד איתו וצועדים יד ביד ולא נגדו. מתאמן צריך להרגיש שאנו מבינים את מחשבותיו ורגשותיו אולם, זה לא אומר שתמיד נסכים איתם.

 דוגמא 1:

מתאמן: התרגיל הזה לא טוב לי אני ארגיש יותר מאוחר את הכאבים.

מאמן: הבנתי שהתרגיל הזה לא טוב לך כרגע. בוא נחפש חלופה ואח"כ ננסה שוב לעשותו.

דוגמא 2:

מתאמן: לעלות מדרגות?? לא עושות טוב לברכיים, אני לא עושה!

מאמן: הבנתי שכרגע אתה לא רוצה לעלות מדרגות, בוא נמצא חלופה לחיזוק הארבע ראשי וברגע שנתחזק יותר ננסה שוב לעלות מדרגות. 

לאחר שני אימונים:

מאמן: אחת המטרות שהצבנו היא עליה במדרגות ללא כאב. אני חושבת שאתה מוכן לכך. מה דעתך תרצה לנסות?

מתאמן: כן, אבל- אם אח"כ אני ארגיש כאב?

מאמן: יתכן שתרגיש כאב. אולם הכאב שיתכן שתרגיש הוא כאב המצביע על התהליך בו הרקמה מסתגלת לעומס וזה לא נזק. בכל מקרה נבצע רק עליה לשתי מדרגות, אימון הבא ננסה להוסיף עוד מדרגה.

לא נשפוט את המתאמן על פי אמות המידה שלנו, או האמונות שלנו (אמונה של מאמן: צריך להעמיס- בלי עומס אין שינוי בשריר, אין התחזקות.. אז מה אם כואב? אפשר להתגבר על כך).  נצטרף אליו במקום שהוא נמצא, לא במקום שהיינו רוצים שהוא יהיה.  כן נחנך אותו. כלומר, ניתן לו הרגשה שמקשיבים, מתייחסים נותנים לו להוביל ולקבוע, אולם לא נשכח שמטרתינו (וגם מטרתו) היא לקדם אותו, וקידום באימון גופני טומן בחובו גם להתנסות בעומסים לא רגילים מאתגרים, קשים ומפחידים. 

2.    התאמת אימון\ תירגול

ההבדל בין מאמן רגיל למאמן שיקומי זו היכולת להתאים תרגול למצבו של המתאמן הן הפיזי והן המנטלי. לעיתים  נשקול עיסוי, לעיתים רק תרגילים "סטרילים", תרגילי תנועה בשכיבה, ואולי טכניקות הרפיה.

3.    הגברת המודעות

בשיחות תוך כדי תירגול נעזור למתאמן להבין את הסיבות לפסיביות שלו וכיצד זה משפיע על חייו.

4.    הגברת אקטיביות

המאמן צריך לעודד את המתאמן לקחת אחריות על התהליך. כלומר, להתנסות בפעולות ותרגילים חדשים ולצאת מאיזור הנוחות שלו. המאמן אף יעודד את המתאמן לתרגל באופן עצמאי, כשהוא בוחר את היום והשעה לתירגול.

5.    הצבת יעדים

  כחלק מחינוך והנעת המתאמן לעשיה, לאקטיביות ולוויסות עצמי  יש  להנחות להצבת מטרות הקשורות לתהליך ההבראה, ובכך לעזור באימוץ התנהגות תומכת ומקדמת שיקום.

וויסות עצמי מתרחש בשלבים:

1.    הצבת יעדים

2.    הצבת יעדים אקטיביים

3.    תחזוקת ההישגים

כדי להציב יעדים המתאמן צריך להיות מודע לבעיה, ולרצות להשיג שינוי. לשם כך צריך להיות פער בין המצב בו הוא נמצא היום- כלומר איזור הנוחות שלו, למצב אחר בו הוא יצטרך לפעול אחרת.

הוא צריך להרגיש חוסר נוחות במצב בו הוא נמצא כיום-

לדוגמא מצב:

כואב לי הגב. אני לוקח כדור ומחכה שיעבור. - זהו איזור הנוחות שלו.

 לעומת, מצב אחר-

 כואב לי הגב- אני אתחיל לתרגל תרגילים למשך 10 דקות. 

כדי להתחיל לתרגל באופן עצמאי אדם צריך להרגיש כבר לא נח או להרגיש שזה כבר לא נכון לו  לקחת כדור ולחכות שזה ישפיע. חוסר הנוחות הזה יגרום לו לרצות  להתחיל לתרגל, כלומר לעשות משהו אחר ממה שהוא רגיל לו. רק כאשר הרצון לעשות או לנסות משהו אחר יהיה יותר חזק ממה שהוא רגיל רק אז מתחיל השינוי.

 בדרך כלל כשנשאל מתאמן בשיקום מה המטרה שלך בתהליך השיקומי ישר יענה להיות בלי כאב. ברור שזו המטרה בגדול אולם, ננסה לעזור לו לקבוע יעדים אקטיביים ומטרות ראליות.

לדוגמא:

מאמן: מה המטרה שלך בשיקום?

מתאמן: לחיות ללא כאב

מאמן: אין ספק שכל בני האדם רוצים לחיות ללא כאב, אבל מסתבר שכל עוד יש לנו מח יכאב לנו איפה שהוא בגוף. נרצה כמובן שהכאב לא יגביל אותנו ולא ישפיע על התפקוד שלנו.  איך לדעתך נוכל להשיג את המטרה?

מתאמן: בשביל זה אני אצלך, לא? אמרו לי שפעילות גופנית.

מאמן: נכון, אנחנו יודעים שפעילות גופנית ותנועה יש בכוחם לחזק אותך לשפר את תיפקוד מערכת החיסון מתוך מטרה להתמודד עם הכאב.

מה היית רוצה לשפר בתנועה שלך? בתפקוד שלך? איפה אתה רואה קושי ביום יום? איך הכאב משפיע עליך ביום יום?

מתאמן: אני לא מסוגל ללכת יותר מ 5 דקות. והייתי רוצה להשתפר בהליכה.

פה יש כבר שפה אחרת, המתאמן קבע יעד שהוא אקטיבי וגם ראלי להשגה.

 דוגמא נוספת:

מאמן: מה תרצה להשיג בתהליך השיקום?

תשובה אפשרית:

מתאמן: "מאד חשוב לי לצאת להליכה בפארק עם הנכד שלי"

מכאן  נכנסנו לשלב 2 בו נקבע את היעד הראשון שיהיה אקטיבי, ניסוח היעד צריך להיות ברור ומתוכנן לפרטי פרטים-

מאמן: ביום ראשון, שלישי, וחמישי  מציעה שתצא להליכה. כמה דקות תוכל לדעתך ללכת מבלי לעצור? 

המאמן בנוסף יבקש מהמתאמן לרשום יומן מעקב. על היום שהלך, השעה, והאם הושגה המטרה. אם לא הושג מה כן הושג. ומה היתה התחושה.

לדוגמא:

הלכתי 5 דקות – הפסקתי כי הכאב היה בלתי נסבל בסולם כאב מ 1 עד 10 (10 הכי כואב) הרמה היתה 9- 10. הרגשתי .....

אחרי מנוחה יצאתי שוב להליכה....

בפגישה נדון האם הצליח ואיך הרגיש עם ההצלחה, או שיש בעיה. השיחה תיסוב על הדרכים לפיתרון הבעיה.

 גם בחוסר "הצלחה" נמשיך לעודד כיוון שיש התקדמות,  עצם היציאה והניסיון ללכת ולהתמודד עם הכאב זהו השיג בפני עצמו.

בשיחה המאמן ירצה לשמוע מהמתאמן מה הוא מצפה לקראת ההליכה הבאה. מה לדעתו יהיו תוצאותיה. בשיחה זו המטרה לעלות לו את תחושת המסוגלות בקשר ליכולותיו.

מתאמנים שכבר מתחילים להרגיש יותר טוב לעיתים יטו  להזנחת הרוטינה. מאמן יצפה לכך וימשיך לעודד להצבת מטרות נוספות הקשורות גם לאימוץ הרגלים בריאים כמו תזונה נבונה, שתיה, ועיסוק בתחביבים מהנים.

לסיכום:

טיפול במתאמן פסיבי יכול להיות תהליך מורכב וארוך לכן חשוב שהמאמן יהיה סבלני עקבי ומקצועי.

מאמן טוב לא יקח על עצמו את האחריות המלאה לתהליך הבראתו של המטופל. בתהליך יש תמיד שני אנשים ש"רוקדים" יחדיו. הגישה באימון משקם היא: "האימון בכל והכל אימון". כלומר, האימון אינו רק פעילות גופנית פעם ביום בשעה איקס.  אלא אימון מתכוון לגישה לחיים שמקדמת בריאות פעילה לאיכות חיים. שיפור הכושר הגופני, חיזוק השריר הם מרכיבים משמעותיים שלצידם נראה גם הורדת מתחים, שיפור התפקוד הקוגניטיבי, חיזוק החוסן הנפשי, התמודדות עם מצבי לחץ, שינה טובה יותר ויצירת הרגלים בריאים יותר. לכיוון הזה ימשוך המאמן השיקומי.