top of page

פרקינסון ופעילות גופנית

בשנת 1817 תיאר לראשונה ד"ר ג'ימס פרקינסון מאמר שנושאו the shaking palsy -

"השיתוק הרועד"

בו הוא מתאר סימנים מוטורים וסימפטומים נוספים המקשים על תפקוד האדם וגורמים לתמותה. לקח הרבה שנים עד שהקהילה המדעית החלה להבין את המחלה, ורק ב-1960 התחילו לטפל בבעיה עם תוספי דופמין. עם התקדמות המחקר, בתחילת המאה האחרונה החלו לראות טיפולים נוספים כמו טיפולי גירוי מוחי ואפילו התערבויות כירורגיות. אולם, עד היום לא נמצאה התרופה, והטיפולים הם בעיקרם סימפטומטיים.


מחלת הפרקינסון הינה אדיופטית ומשפיע על כ-% 1.6 מאוכלוסיית העולם בגילאי 65 פלוס. כאשר כמות האנשים הצעירים החולים עולה, ונראה כי עד שנת 2040 תוכפל. המשותף לכל החולים הוא בעיקר בירידה ברמת הדופמין המיוצרת במח, ובנוסף, ישנן עדויות על מעורבות חלבון הנקרא אלפא סינקוליאין alpha – synculein בגופיפי לואי הגורם להרס של נוירונים, וכמעכב סינתזה של דופמין. ההרס נראה בחלקים הנמוכים של גזע המח, במח התיכון, בחלק הלימבי ואף באזורים קורטיקלים.


הסימנים העיקריים במחלת הפרקינסון הם נראים לעין, ועיקרם מוטורים, כמו: רעד, קיפאון בתנועה פני מסיכה, הליכה איטית, ועוד. אולם, בשנים האחרונות נוספו עדויות נוספות, ובנוסף לסימפטומים הנראים לעין, מסתבר ששנים לפני הופעת הרעד, ואף 20 שנה לפני, אנשים מראים סימנים נוספים טרום התפרצות המחלה, ולאו דווקא מוטורים. סימנים כמו: מצב רוח ירוד, דיכאון, חרדות, הפרעות שינה, ישנוניות במהלך היום, עייפות, תשישות, ירידה ברמת הריכוז, קושי בהוצאה לפועל של תנועה, קושי בדיבור ובשליפת מילים, ירידה בראיה המרחבית בעיות לחץ דם, עליה בקצב הלב במנוחה, שינויים ביכולת להריח, דחיפות ותכיפות בעת מתן שתן, קשיי עיכול, מעי רגיז, דיווח על יותר כאבי שלד שריר בעיקר בכתפיים, עצירות, ירידה בכמות הצעדים, אורך הצעד נעשה קטן יותר, ההליכה איטית ואינה יציבה, ודיווח על נוקשות בהליכה.

האיבחון הקליני לפרקינסון נקבע כאשר התהליך כבר פוגע בגרעינים השחורים, אלה המייצרים דופמין, וכאשר נראים סימנים מוטורים.


הטיפולים הפרמקולוגים המוכרים לנו היום משפרים את חיי החולים באופן דרמטי, מאריכים את חייהם, ומטרתם בעיקר להקל בסימפטומים המוטורים. שאר התרופות מכוונות לסימפטומים הלא מוטורים, אולם הטיפול די מוגבל.


בנוסף לפרמקולוגיה, הספרות המדעית חוקרת את תרומת העיסוק בפעילות גופנית במחלת הפרקינסון. כיום אנו יודעים שבנוסף לטיפולים המוצעים לחולים שכבר אובחנו בפרקינסון, הפעילות הגופנית הכרחית, והיא חלק בלתי נפרד משגרת הטיפול בחולה, כיוון שרואים הטבה בסימפטומים, ואף במהלך המחלה. העדויות אודות הסימנים המוקדמים, מחזקים את הצורך למצוא דרכים והתערבויות שאינן תרופתיות, במטרה להתערב כמה שיותר מהר כבר בשלבים הראשונים של המחלה, ואולי להשפיע על התקדמותה והחמרתה. גם במקרה זה העיסוק בפעילות גופנית טרום התפרצות המחלה, וממש בשלבים הראשונים שלה נמצא כיעיל ביותר, ושיש בכוחו להשפיע במניעת התפתחות והחמרה בתסמינים.

הפעילות שהמחקר ממליץ היא פעילות שעיקרה: אירובית, פעילות כנגד התנגדות, ותירגול השיווי משקל.

מהם היתרונות של פ. גופנית במחלת הפרקינסון?

פעילות גופנית אירובית

מחקרים רבים מראים כי מי שעוסק בפעילות גופנית אירובית ברמת עצימות בינונית- גבוהה, בגילאי אמצע החיים, ושמתמיד בה נמצא ברמת סיכון נמוכה להתפתחות פרקינסון, ואף מראה שינויים מבניים ותפקודיים כאלה ששמרו על הפלסטיות המוחית.

היתרונות בהפעלת מערכת לב ריאה לאורך זמן הם רבים ולא רק ללב ולריאות אלא מיטיבים גם עם בריאות המח. הפעילות גורמת לעליה ברמות הפרשת הדופמין, להיווצרות קשרים סינפטיים חדשים, עליה בנפח החומר האפור במח, מגבירה את זרימת הדם למח, נראה עירור מוגבר בחלק המוטורי קורטיקלי, ועליה ברמות חלבונים כמו BDNF שכנראה יש בכוחם לעצור איבוד דופמין.


גורם נוירוטרופי מוח- BDNF, הינו חלבון גורם גדילה, האחראי יחד עם חלבונים נוספים בתמיכה בהתמיינות ובשלות והישרדות של נוירונים במערכת העצבים. יש לו תפקיד הגנתי כנגד תהליכים ניווניים מוחיים, וכן הימצאותו מעודדת צמיחה של נוירונים חדשים. בפרקינסון רמות ה -BDNF הולכות ופוחתות.

אנשים הנמצאים ממש בשלבים הראשונים של המחלה ושרגילים בפעילות לאורך זמן בפועל מראים הקלה בסימנים המוטורים, הליכתם בטוחה יותר, ארעות הנפילות יורדת כיוון שיש שיפור בשיווי משקל, וחווים פחות מצבי קיפאון בתנועה. יותר מכך, נראה שיפור במצב רוח, בדרגת הדיכאון והעייפות, במידת הריכוז, הקשב, הזיכרון והוצאה לפועל של תנועה.

הפעילות האירובית המומלצת היא 4 פעמים בשבוע בעצימות של 80-85% מהדופק המירבי למשך 30-45 דק' . אולם נציין כי השיפור בתסמינים יראה גם אחרי פעילות בעצימות בינונית.


פעילות כנגד התנגדות

אנשים עם פרקינסון מראים היפוקינזיה וברדיקינזיה (איטיות בתנועה), אטרופיה שרירית, כלומר ירידה במסת השריר בגפיים, וירידה בכח. כל אלה מקורם בשינויים החלים באיזור הגרעינים השחורים במח באיזור ה- Basal ganglia. הירידה בכח נראית בעיקר בשרירים הפושטים של הגוף, ולכן הם מראים קושי רב בעיקר בזקיפת הגיו. כמו כן, נראית ירידה בכח של השרירים שעוזרים בשיעול, ובכח של שרירי העזר לנשימה, שגם עוזרים בין השאר להפקת שיעול חזק.

כתוצאה משינויים אלה רמת הפעילות של החולים יורדת, הם נתקלים בקושי רב בביצוע תפקודים יום יומיים, נמנעים ואף פוחדים מפני נפילות. אולם, הימנעות זו מובילה לירידה נוספת במסת השריר וירידה בכח. כלומר, החולים נמצאים במאין מעגל "רשע" המזין את עצמו וקושי ממשי לצאת ממנו.


אנשים החולים בפרקינסון חייבים לעסוק בפעילות כנגד התנגדות, ללא חשש. פעילות באמצעות משקולות, גומיות או כל אמצעי הדורש הפקת כח, היא בהחלט בטוחה. יתכן שירגישו כאבי שרירים מאוחרים (DOMS)אולם הם כמובן חולפים ולא מהווים בעיה או נזק. אנשים חולים שעוסקים באימוני כח מראים שיפור בכח ובטווחי תנועה בגפיים העליונות והתחתונות. נראית אף היפרטרופיה שרירית ורואים שינוי במידת ההתכווצות של השריר שמיוחסת לשיפור בעירור העיצבי. בחירת אימוני כח מתפרץ, כמו קימה לעמידה מישיבה או עליה במדרגות משפיעים גם על הכח להפקת שיעול, דיבור ודינמיקת הבליעה.

זאת ועוד, באימוני כח וכל פעילות כנגד התנגדות נשים דגש גם על מהירות הביצוע וזמני התגובה. נדרוש הוצאה לפועל מהירה של תנועה, וביצוע תנועות בקצב מהיר שהחולים אינם מורגלים לו. כמובן תוך שמירה על בטיחות וביטחון.

תירגול ש. משקל והליכה

חולים בפרקינסון חשופים לנפילות, פציעות ירידה בטווחי תנועה דבר המשפיע על איכות חייהם. לכן, כל תוכנית אימון גופני חייבת לכלול תרגילי שיווי- משקל.

אחת הדרכים המומלצות לשיפור שיווי המשקל הוא ההליכה. תרגול הליכה יכול להתבצע על הליכון\ מסילה או בחוץ, בטבע. היתרון בשימוש בהליכון שהוא מתפקד כסוג של קוצב צעדים חיצוני, הוא מכתיב קצב. זהו כלי עזר מעולה שנותן כלים להתגבר על ההיפוקינזה (האטה בהליכה), החולה חייב להיות בקשב ולהתאים את התנועה למהירות שמכתיב ההליכון. בהדרגה ניתן להגדיל את מהירות ההליכה מתוך מטרה שההליכה ביום יום תעשה בצעדים גדולים יותר עם תנועות ידיים. יותר מכך, ההתמדה בהליכה על מסילה וגם כמובן בחוץ, מקושרת לירידה ברמת הדיכאון, שיפור במצב הרוח, ירידה ברמות כאב שלד –שריר, ואף ירידה בנוקשות הכלל גופנית. בחוץ אפשר להמליץ על הליכה עם מקלות נורדיים שבהחלט עוזרים להליכה תוך כדי שמירה על יציבות מה שמקנה גם ביטחון. המקלות הנורדיים גם מכריחים את ההולך להשתמש בידיים בעת ההליכה מה שמשפיע גם על הפקת תנועה סיבובית בגו, ומניעת הליכה דמוית רובוט ונוקשה.

תירגול ועידוד ההליכה המוצע היום לחולים מתבצע גם באמצעות טכנולוגיה של סביבה וירטואלית. החולים נדרשים תוך כדי הליכה על מסילה נעה לעבור מכשולים, לתכנן תנועות ולפתור בעיות תוך כדי הליכה. אימון ותרגול כזה הראה שיפור בשיווי-משקל ואף לאורך זמן.

טכניקה נוספת לשיפור ההליכה הוא גירוי קצבי אודיטורי. רמז חיצוני שמיעתי המכתיב קצב כמו מטרונום. סוג אימון כזה מוריד ארעות של קיפאון, והיסוס בהליכה בעת סבוב ואו שינוי כיוון, או במעברים מעל מכשול.

חולים בפרקינסון מראים ירידה באוטומטיות של התנועה, ובקשב, לכן תוך כדי הליכה נוכל לאמן אותם בביצוע שתי משימות בו-זמנית Dual tasking. משימה אחת יכולה להיות מוטורית והשניה קוגניטיבית. לדוגמא הליכה תוך כדי דיבור, או הליכה תוך כדי פתירת תרגילים. מחקרים מראים שתוך 6 שבועות של אימון נראה שיפור במהירות הצעד וירידה בסיכון לנפילות.


לסיכום,

מאמר זה רוצה להדגיש את החשיבות של הפעילות הגופנית לחולי פרקינסון. המסר הנוסף הוא שיש להתחיל ממש בשלבים הראשונים של המחלה, וכמה שיותר מוקדם. הפעילות צריכה לכלול פעילות לב- ריאה, כח ושיוו משקל. הפעילות משפרת את התפקוד של החולה ומשפיע על איכות חייו.


ד"ר סיגלית דסה שלומוב



21 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page