פעילות גופנית והסחת דעת

אנשים כאובים בכאב כרוני שלא מרפה- סובלים. הרבה אומרים לי: זה לא רק כאב זה- סבל.

האם יש הבדל בין כאב לסבל? או אולי זה רק עיניין של סמנטיקה. כשאומרים לי כואב לי הברך ואני נורא סובל, מה אני מבינה מכך?

אני מבינה שכואב לו בברך כלומר, באיזור מסוים ספציפי, ובאופן כללי הוא ממש סובל מזה.

אני מבינה שזה ממש מטריד אותו, זה מתסכל אותו, הוא מיואש, לא מוצא מנוחה, הוא דואג מה יהיה, רצות לו מחשבות בראש בלי הפסק, שאולי הרופאים מפספסים משהו... ובהחלט מחשבות לגיטמיות - אפשר להבין.

בהנחה שאותו אדם עבר את כל הבדיקות האפשריות והבעיה, בראי הרפואה, היא לקחת תרופה כזו או אחרת להקלה על הכאב להקלה על הסבל - מעולה! זו דרך אחת שבהחלט יכולה לעזור,

אבל, אני אציע עוד משהו- תנועה!

תנועה בעיקר כמסיחה את הדעת מהכאב, תנועה בה האדם למשך שעה יתרכז מה קורה בכתף או בכף היד שלו, תנועה שתסיח דעתו מהברך הכאובה. אז נכון שתנועה תחזק את השריר, תניע את המפרק, נכון שתנועה תשפיע על מערכת החיסון, אבל תנועה גם תסיח את המחשבות שלנו מהכאב הספציפי ומהסבל. כלומר, רק יתרונות.

מהמחקר מסתבר, ששעה של תנועה באופן מכוון מייצרת תחרות על תשומת ליבו של המח. אנו גורמים למח להתעלם ממידע סנסורי המגיע מהברך, ולהיות קשוב, במקום, למידע שמגיע מהכתף, לדוגמא, או במילים אחרות למידע סנסורי אחר.

מערכת העצבים משתנה תדיר. המח מתעצב ע"י כל קלט חדש, וזאת כדי להתאים את עצמו ללמוד להשתפר ולהסתגל . קלט סנסורי מעורר את הקשב במח, ובמיוחד תנועות שהן אחרות שלא מוכרות למח. אולם, מידע חדש יתפוס את הקשב של המח לרגע קט, ולא יגרום לשינוי ארוך טווח.

מה כן יגרום לשינוי ארוך טווח?

אם המח יפרש את המידע הזה כמשרת את התפקוד שלך.

ברגע שהמח מגדיר את המידע החדש בעיקר כמעורר את הסקרנות, ולא כנתון משמעותי המסייע לפתור תיפקוד מסוים, המח יחדול לעשות שימוש במידע זה. לכן, עיסויים פסיביים לדוגמא, נותנים תוצאות זמניות ההולכות וקטנות ככול שהגירוי הופך ליותר מוכר, ולכן מאבד מחדשנותו. טיפול בו הסובל פסיבי, מאבד די מהר מהקסם שלו. מאמנים ומטפלים רבים קוראים למצב הזה "תופעת מגרש החניה" . הלקוח מרגיש מצוין בקליניקה, אך חווה כבר שוב קושי או כאב כשהוא מגיע למכונית שלו.

מצב זה שונה כאשר מדובר בטיפול שעיקרו תנועה, ותנועה כזו המסייעת למח לשפר תפקוד ובהחלט יכול להוות התחלה של תהליך ליצור שינוי ארוך טווח בדרך שבו המח תופס איזור מסוים.

תמיד במהלך אימון התנועה כשאנחנו ממש כבר כחצי שעה זזים בלי הפסקה עם כל הקושי והסבל תמיד אבל תמיד אשאל-

רגע תעצור עכשיו הברך ? כואבת?

ותמיד- אבל תמיד התשובה היא -

לא ! ממש לא!

ותמיד אבל תמיד - אותם פנים משתאות שלא מבינות איך לא הרגישו, ולו לחצי שעה את הכאב את הסבל...

לא שווה?

חצי שעה בלי סבל ובלי כאב?

אגב- בחניה ? אין מצב ששוב יכאב כי שם אני מחיבת לעשות תרגיל נוסף.. תרגיל הסחת דעת נוסף

להיכנס הפוך- להיכנס למושב הנהג דרך המושב המקביל...

תנסו- שווה!

ד"ר סיגלית דסה שלומוב