מה מלמדים אותנו הזבובים על העיסוק בפעילות גופנית?


דמיינו כיתה א, או ז'.. בית ספר – שיעור ספורט. המורה מבקשת להתחלק ל- 2 קבוצות וממנה 2 ראשי קבוצה. כל ראש קבוצה בוחר, ואתם תמיד, אבל תמיד, נשארים אחרונים וברור לכם, וברור לכולם, למה נשארתם אחרונים.. ובכל זאת השתתפתם במשחק. אולם, ברגע המשמעותי ביותר במשחק הפסדתם, והאמת שזה קרה בגלל שלא הצלחתם לקלוע.

תרחיש ב':

דמיינו כיתה א' או ז'.. בית ספר- שיעור ספורט. המורה מבקשת להתחלק ל- 2 קבוצות וממנה 2 ראשי קבוצה. תמיד אבל תמיד בוחרים אותך ראשון כי להיות איתך הסיכויים לניצחון גדולים יותר, וברגע המשמעותי במשחק קלעתם את סל הניצחון.


איך הרגשתם? כיצד הרגשה זו השפיעה על ההתנהגות שלכם? איך החוויה הזו השפיעה עליכם?

מה קורה במח שלנו? מה הקשר בין המקרים שתוארו למעלה, שהם דוגמא לאינטראקציות חברתיות, חוויות, וזיכרונות - להתנהגות שלנו? כיצד החוויות הללו מכתיבות ואו משפיעות על ההתנהגות שלנו, ועל המוטיבציה שלנו לעסוק בפעילות גופנית? ואיך כל זה קשור לזבובי פירות?!

אז לאחר הרצאה ששמעתי מפי פרופ' גלית אופיר שוחט מאונ' בר-אילן הנה תקציר, וכן כמה תובנות לתחום שלנו- העיסוק בפעילות גופנית.


לכל אחד מאיתנו יש מוטיבציה- מוטיבציה מוגדרת כמצב פנימי המכתיב התנהגות מכוונת מטרה. לדוגמא, לאכול כשאני רעבה, לישון כשאני עייפה.

התנהגויות אלו נועדו למלא צרכים בסיסים, צרכים שבזכותם אני אשרוד. ברגע שהמטרה הושגה, כלומר, אכלתי אחרי שממש הייתי רעבה, נכנסת לפעולה, במח, מערכת שעושה את ההצמדה בין ההתנהגות שבחרתי להרגשה של ההנאה שחוויתי. זוהי מערכת התגמול. התפקיד של מערכת התגמול הוא לחזק התנהגויות רצויות, ולהימנע מחוויות שליליות. לכן התגמול אחרי ששבעתי יהיה: עונג, הנאה ותחושה טובה.


אנו חיים בעולם מלא חוויות, אינטראקציות חברתיות, גירויים ואנו מושפעים מהם. המח שלנו כל הזמן עסוק בלעשות אינטגרציה בין המידע שמתקבל, החושים שלנו ומצבנו הפנימי כלומר, המוטיבציה. בסופו של דבר תמיד תהיה בחירה בפעולה אחת שהיא הכי טובה, כי היא ממקסמת את הסיכויים שלנו לשרוד, ואו להעביר את הגנים שלנו הלאה. מערכות התגמול במח, מחזקות באופן חיובי את ההתנהגויות שקשורות להישרדות מיידית, כמו לאכול ולשתות או להישרדות ארוכת טווח כמו הזדווגות וטיפול בצאצאים.


המצב הפנימי, כלומר המוטיבציה משפיע גם על הרגישות שלי לסמנים שחוזים שהתגמול עומד להגיע. במצבי רעב, לדוגמא, אנו רגישים יותר לריח של אוכל או שמים לב מהר יותר לכל שלט של מקדונלד או כל מסעדה אחרת (לא כדאי לעשות קניות כשאתם רעבים)! כלומר, ההתנהגות אותה אבחר תהיה בדרך כלל כזו שמתגמלת אותי בעונג, הנאה והרגשה טובה.

המוטיבציה משפיע גם על מידת העונג. לשתות מים אחרי פעילות ממש קשה זה עונג צרוף, לאכול אחרי צום כשממש רעבים זה גם עונג צרוף.

אולם, עונג לא תמיד בריא לנו. יש כאלה שרוצים להשיג עונג בדרכים כמו אכילה מופרזת, ואו שתית אלכוהול. אכילת מטעמים, ואלכוהול משרים הרגשה טובה והנאה, ולכן מע' התגמול גורמת לנו לחזור על התנהגויות אלה שוב ושוב. אולם, כולנו יודעים שהתמכרויות כאלה לא בדיוק תורמות לבריאות.


מערכת התגמול נחקרה גם על זבובי פירות. קל יותר להתחקות אחר תיפקוד מערכת העצבים שלהם כי זו כוללת רק כ- 100 אלף נוירונים (אצלנו הרבה יותר). במחקר חילקו זבובים זכרים לשתי קבוצות. קבוצה אחת של זבובים זכרים שהפגישו עם נקבות, שדחו אותם מינית, וקבוצה שניה של זבובים שהזדווגו עם נקבות כ- 3 פעמים ביום. לאחר זמן נתנו לזבובים לבחור מזון, כזה שיש בו סוכר ושמרים (המאכל האהוב עליהם), או מזון שיש בו סוכר שמרים ואלכוהול. הזכרים בקבוצה שיצא להם להזדווג 3 פעמים ביום העדיפו מזון ללא אלכוהול, בעוד שהזכרים, שנדחו מינית העדיפו את המזון שכלל אלכוהול.

מה עוד נמצא? שהזבובים שהזדווגו הרבה הראו רמה גבוה של נוירופפטיד מסוג F וזבובים שנידחו מינית הראו רמה נמוכה של נוירופפטיד זה.

(גם לבני אדם יש חלבון כזה, ואצלנו הוא נקרא נוירופפטיד Y, נוירו פפטיד זה ידוע כקשור להורדת רמת סטרס, הורדת רמות לחץ דם, בהורדת רמת תפישת הכאב, ואף, מתחזק את מחסני האנרגיה שלנו. עוד ידוע שאנשים שעברו טראומה או דיכאון יש להם רמה נמוכה של נוירופפטיד Y ).


מכאן הסיקו, שהזדווגות גורמת להפעלה של נוירונים, ושחרור נוירופפטידים שהשפיעו על ירידה במוטיבציה לשתות אלכוהול, ואצל אלה שנידחו יש ירידה בנוירו-פפטיד, ולכן הראו הגברה במוטיבציה לצרוך אלכוהול. החוקרים עוד הסיקו שרמת התגמול מיוצגת בשינויים ברמות הנוירופפטיד Y.


כלומר, נוירופפטיד Y קשור להפעלת מערכת התגמול. טענה זו התחזקה יותר ברגע שהצליחו להסיר את אותו נוירו-פפטיד מהזבובים, וראו שגם אותם זבובים שהזדווגו 3 פעמים ביום התנהגו כמו הזבובים הדחויים. גם הם העדיפו את המזון עם האלכוהול.


ניתן לתאר את מערכת התגמול למעין מיכל, שנוירופפטיד זה משמש כרצפטור הרגיש לכל שינוי המתרחש בתוכו. מע' התגמול היא סוג של מיכל, ונוירופפטיד Y הוא כמו מצוף, כמו מצוף במיכל דלק. ברגע שרמת הדלק יורדת מנקודה מסוימת, אותו מצוף רגיש ומתריע.


אותו דבר בגופינו. ברגע שקיים חסר או חסך במשהו מסוים, נבחר התנהגות על מנת לצרוך תגמול וכזה שיגרום לי עונג, שמחה, הרגעה, וכל זאת כדי להחזיר את הרמה בחזרה. אני לא מרגישה טוב "רמת הדלק" במיכל שלי הולכת ויורדת, אבחר באכילת חפיסת שוקולד כדי להרגיש טוב, ולמלא בחזרה את רמת הדלק במיכל. אמשיך בסוג כזה של התנהגות כיוון שאני מקבלת כל הזמן תגמולים טובים ומענגים. ובמילים אחרות אני- מתמכרת.

אולם, נשאלות כמה וכמה שאלות- האם הסיכוי שלי להתמכר תלוי בגודל מיכל התגמול שאני צריכה למלא? האם מיכל גדול, שדורש הרבה תגמולים משפיע על הסיכויים שלי להתמכר? האם יש אנשים שיש להם מיכל תגמול קטן וקל להן למלא אותו? מה מאפיין אנשים עם מיכל תגמול גדול ? מה מאפיין אנשים עם מיכל תגמול קטן? או שהעיניין בכלל תלוי ברגישות לעליה וירידה ברמות התגמול, כלומר למידת הרגישות של הרצפטור לאותו נוירופפטיד? ובמילים אחרות, האם יש הבדלים בין בני אדם בגודל של המיכל או ברגישות של "המצוף". יש אנשים שהמצוף יורד וזה לא גורם להם למוטיבציה רבה לחזור למלא אותו, וישנם כאלה שירידה קטנה במצוף גורמת למוטיבציה לחזור ולצרוך תגמולים.

התנהגות שכללה לדוגמא, אכילה מופרזת, שתיית אלכוהול, וצריכת סמים, כאשר יש חסכים, או חסרים, כלומר כשהמיכל מאד גדול, וכשהרצפטור רגיש מאד לכל שינוי, התנהגות כזו תמלא את מיכל התגמולים שלי בעונג והנאה וערכם יהיה גבוה. התנהגות כזו עם ערך מתגמל כזה גבוה תגרור להתמכרות הרסנית, שבסופו של דבר תחבל בבריאותי. אולם, כשהמיכל שלי רווי בתגמולים טיבעיים, שבאו מהתנהגות כמו חיבוק, שיחה, פעילות גופנית אינטראקציה חברתית אז כשאשתה אלכוהול הערך המתגמל שלו יהיה נמוך. הסיכוי שאמשיך לדבוק באותה התנהגות קטן.


מה נסיק מכך לעיסוק בפעילות גופנית? מדוע יש אנשים שממש קשה להם לדבוק בפעילות גופנית? מדוע יש אנשים לא פעילים?

העיניין, לעיתים קשור לכך שהפעילות מכאיבה, לא נוחה, לא תמיד מוצלחת, ואינה מתגמלת במיידי, במיוחד בקרב מתחילים. יתכן וזה קשור לחוויות העבר שלהם, יתכן ו"המיכל" שלהם כ"כ גדול והם זקוקים לכל כך הרבה תגמולים, שהפעילות אינה יכולה לספק? או שאותו נוירו-פפטיד לא מספיק רגיש לתגמולים הקשורים לפעילות גופנית?

האם נוכל לשלוט על הרגישות של אותו נוירופפטיד? האם התהליך הוא בר שינוי?



פעילות גופנית כדי שנדבוק בה צריכה לגרום לתגמולים מענגים ומהנים. פעילות גופנית צריכה להיתפס כחוויה חיובית ומוצלחת ככזו שממלאה את "המיכל" שלנו בתגמולים שכל הזמן נרצה להרגישם.

בכל מקרה, חוויות מוצלחות בעת פעילות גופנית, חוויות חיוביות, שאינן מאימות, בונות מערכת תגמול כזו שתיגרום לנו לחזור על היותנו פעילים- שוב ושוב.

אפשר לתקן חוויות לא מוצלחות. רק צריך לקבל החלטה ולהתחיל לזוז!



13 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול